Law Review: Genetic Engineering

תקציר העבודה

ההנדסה הגנטית היא טכנולוגיה בעלת פוטנציאל עצום, המאפשרת להעביר מקטע דנ"א מאורגניזם אחד לאורגניזם אחר, ובכך להעניק לו תכונות רצויות. 

עם זאת, הועלו טענות רבות כנגד ההנדסה הגנטית, ולאורן דורשים חלקים מהציבור לסמן מזון המכיל רכיבים מהונדסים גנטית, על-מנת להקנות בידם את חופש הבחירה אם לצרוך מזון כזה. תומכי הסימון מעגנים את טענתם בכך שההנדסה הגנטית כרוכה בסיכונים בריאותיים, ביבתיים וחברתיים, וכן כי בשם הזכות לאוטונומיה יש לקבוע חובת סימון של מזון מהונדס גנטית.

ברם, לאורך השנים פותחו שיטות השבחה אחרות )הנקראות שיטות השבחה מסורתיות(, שאינן מוגדרות כהנדסה גנטית, כגון ביצוע מניפולציות גנטיות באמצעות חומרים כימיים וקרינה רדיואקטיבית. בעבודה זו אטען כי שיטת ההנדסה הגנטית אינה שונה מהשיטות המסורתיות המקבילות בהיבט הבריאותי, הסביבתי והחברתי. כך, נשמטת הקרקע תחת ההצדקה העיקרית לסימון של מזון מהונדס גנטית. בנוסף, הזכות לאוטונומיה אינה בלתי מוגבלת. העבודה תעסוק בשאלה מהם גבולותיה בהקשר הצרכני ואילו שיקולים עומדים מולה.

סימון מזון מהונדס גנטית אינו תורם לאוטונומיה אלא אף עלול לפגוע בה. מדובר בסימון סלקטיבי הלוכד את הציבור בקונספציה שגויה שלפיה מחולקים המוצרים שהוא צורך למוצרים מהונדסים גנטית ולמוצרים שאינם מסומנים, אשר נתפסים כ"טבעיים" יותר ולכן גם בריאים יותר ועדיפים. ברם, המוצרים שאינם מסומנים אינם אלא מוצרים שהושבחו בשיטות המסורתיות, שאינן יותר "טבעיות", ועל-כן צריכתם אינה בטוחה יותר.

במצב דברים זה, מתבקש מענה לשאלה מהי מדיניות הסימון הרצויה - סימון כלל שיטות ההשבחה? אי-סימון? או אולי סימון וולונטרי, הנותן ליצרנים את הבחירה אם לסמן או לא? בעבודה זו אציג את הבעיות העולות מכל מדיניות סימון ואסביר מדוע תומכים שיקולי מדיניות דווקא
באי-סימון של מזון מהונדס גנטית.